כל אדם בוגר נחשב אפוטרופוס לחייו אלא אם כן אינו כשיר לכך. אפוטרופסות יכולה להילקח ממנו כדי להגן על חייו ועל האינטרסים שלו

אנו רואים בכל בגיר אפוטרופוס ראוי לטפל בעצמו, לדאוג לענייניו החוקיים והמעשיים, אלא אם כן מסיבות שונות אינו מסוגל לעשות זאת. במקרים שבהם הוא מאבד את השליטה בחייו בגלל מחלה, בגלל אובדן שיקול דעת ולקות שכלית או נפשית, ממנים לו מישהו אחר לאפוטרופסות עליו. במקרים כאלה יש כמה מועמדים טבעיים מתוך משפחתו, אם הם מתגלים כאחראים ובוגרים וכשירים מכל הבחינות לדאוג לצרכיו האישיים. אם מסיבות שונות הם אינם מסוגלים לכך, אפוטרופסות זאת עוברת לידי המדינה המסדירה זאת.

קטינים אינם אפוטרופוסים

הורים נחשבים לאפוטרופוסים הטבעיים והחוקיים של קטינים עד שהם מגיעים לבגרות לפי החוק. אם מסיבות שונות הם אינם כשירים לטפל בקטינים, אם מסיבות חוקיות נלקחת מהם האפוטרופסות בגלל הזנחה והתעללות או מעשים פליליים, המדינה לוקחת אליה את עניינם. אפוטרופסות במקרה כזה היא עניין הרבה יותר מורכב מאשר רק לדאוג לעניינים החוקיים. היא גם קובעת למי תהיה המשמורת על הקטינים עד שיגדלו להיות בגירים ויעמדו ברשות עצמם. המדינה הופכת להיות ההורים של הקטינים, וזאת משמעות הצעד המשפטי. במקרים כאלה זהו עניין רגיש שמחייב מעקב צמוד וטיפול של רשויות הרווחה וקבלת החלטות לכל אורך הדרך עד גיל 18, שבו הקטינים יוכלו לקבל החלטות בעצמם.

בגירים ושיקול דעת

במקרים שבהם יש להסדיר אפוטרופסות על ידי אנשים אחרים מבני המשפחה, יש לעשות זאת ברגישות מתחייבת. אפוטרופוסים הם האנשים שצריכים לקבוע גם לחסויים הבגירים שאינם יכולים לדאוג לעצמם כיצד יוכלו לנהל את חייהם. הם אלה שמחליטים בנוגע להוצאת הכספים שעודים לרותם, כיצד ואיפה יחיו ויעבדו וכיצד יתנהל חשבון הבנק שלהם. במקרים של טיפולים רפואיים, האפוטרופסות משמעה גם קבלת החלטות קשו גם בעניינים אלה. חסויים בעלי ליקויים נפשיים ושכליים לא תמיד יודעים במה מדובר אבל הם יודעים שיש מי שדואג להם. החוק מסמיך את האפוטרופוס על ידי בית המשפט או בית הדין המוסמך לכך לחסוי שאינו יכול לעשות זאת.